Joshua Bell and Moses try out a new environment

I.Joshua Bell and Moses try out a new environment

At the start of this week's Torah reading, Sh'mot (Exodus 1:1-6:1), there are 70 Israelites living in comfort in Egypt; at its end, they number multitudes, but in slavery. Pharaoh has decreed the drowning of every male Israelite newborn in the Nile, but one such baby is pulled out of the water and survives:
When Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen. 12 He turned this way and that and, seeing no one about, he struck down the Egyptian and hid him in the sand 13 When he went out the next day, he found two Hebrews fighting; so he said to the offender, "Why do you strike your fellow?" 14 He retorted, "Who made you chief and ruler over us? Do you mean to kill me as you killed the Egyptian?" Moses was frightened, and thought: Then the matter is known! 15 When Pharaoh learned of the matter, he sought to kill Moses; but Moses fled from Pharaoh. He arrived in the land of Midian, and sat down beside a well (chapter 2:11-15).

The adult life of Moses, receiver of the Torah who led Israel out of slavery and guided them for 40 years in the desert to the borders of the promised land, begins with what was, at best, an act of vigilante justice, quite possibly an unjustified homicide. It is followed by an exile that, according to the rabbis, lasted... 40 years. Both of these 40 year stretches brought on tremendous amounts of suffering, but they had to happen: the Torah rules out short-cuts. Just as the Israelites weren't ready to enter the land right after leaving slavery, so, too, was Moses not ready to confront Pharaoh and liberate the Israelites; first he had to move out of Pharaoh's court and become a shepherd.

For those of us -- all those reading this newsletter -- who agonize over the unending oppression of both the Israeli and the Palestinian people by the injustice and violence of the conflict in the Middle East, it is essential to realize that a just peace (actually, anything approaching peace) will not arrive through a clever advertising campaign, or the much desired departure of an incalcitrant leader. It may not come during our lifetime, or even that of our children. Like Moses, who tended sheep in Midian for many years, we will have to channel our passions into the slow but steady job of daily nurturing our flocks.
When Joshua Bell played Bach on his Stradivarius in the Washington DC metro for 43 minutes last January 12th, only 7 people stopped to listen.

If Moses had not had the time, he would not have stopped to marvel at the sight of a bush burning unusually...


II. What Gandhi, the text, and Midrash have to say about the killing of the Egyptian

בני ישראל , אותה משפחה מורחבת בת 70 נפשות החיים ברווחה שהכרנו מסיפור יוסף (סוף ספר
בראשית ) מתרבים ומתעצמים כבר בתחילת פרשתנו , פרשת "ואלה שמות" (ספר שמות פרקים א-ה ).
על מצרים רובץ "איום דמוגרפי " והמנהיג החזק שם מחליט "לטפל בהם ," לסדר להם תעסוקה
מתאימה, להגביר את פריון העבודה שלהם (אוי , כמה מוכר ...) ולהוריד את הריבוי הטבעי בחצי ע"י
הריגת כל בן הילוד . לאחר נסיון אחד שנכשל בעקבות המקרה הראשון בהיסטוריה של סירוב
מצפוני (המיילדות העבריות שיפרה ופועה ) מצווה פרעה להשליך כל תינוק ממין זכר ליאור , אך גזירה
זו חוזרת אליו כבוברנג כאשר בתו מוצאת תינוק צף, מאמצת אותו ומנציחה את האירוע בהענקת
שמו : ”ותקרא שמו משה , ותאמר, "כי מן המים משיתהו ".
שיפרה , פועה ובת פרעה מצילות נפש , ומשה, איך הוא יתחיל את הקריירה ?
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו : ויפן
( כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול (פרק ב: 11-12
ובכן , גם משה מציל נפש, אך תוך נטילת נפש. ומעניין לגלות מה יש לתורה שבעל פה להוסיף כאן על
הפשט:
א. למרות שאצל חז "ל דווקא אחיו אהרון הוא הדמות למופת ביישוב סכסוכים בדרכי שלום ( הלל
אומר הוי מתלמידיו של אהרן , אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה , פרקי אבות)
גם ממשה התאמצו להרחיק את האלימות . במקרה שלנו , למדו ממה שנאמר בהמשך הסיפור ,
”הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי " שמשה הרג באמירה ולא במכה פיזית (פרס יינתן למי
שמנחש מה היתה אותה מילה שהמיתה...). כך גם בשני המקרים של הוצאה להורג בתורה (נוקב
השם , בספר ויקרא כ“ד ; ומקושש העצים בשבת , בספר במדבר ט "ו ): למרות שברורה אשמתם ודינם ,
אין משה מוציאם להורג ללא ציווי מפורש מגבוה (כך מדגיש הרב שאול ברמן יל "א)
ב. במדרש מוצאים אשמות נוספות לאיש המצרי שהרג, מה שמלמד אותנו שלחז "ל לא היה נוח
לראות במשה מי שיהרוג אדם שאין עליו דין מוות (מה שמעיד שהכלל "בא להרגך השכם להורגו " לא
היה שגור בפיהם)
אינני יודע אם הדברים שאכתוב עכשיו הם בגדר הפשט או שייחשבו דרש, אך נדמה לי שאפשר
לפרש את בריחתו של משה למדיין כמחאה של הטקסט נגד הריגת המצרי , משום הדמיון לגלותו של
רוצח בשגגה לעיר מקלט , שאיננו רק מקום בטוח מפני גואל הדם , אלא גם מעין בית סוהר שבו מרצה
הרוצח את עונשו עד מות הכהן הגדול (במקרה של משה , עד מות פרעה, שהיה גם דמות פולחנית ).
אך לא רק משה נענש פה – כל עם ישראל ממשיך להיות משועבד עד אשר משה יכול לחזור
ולהתייצב מול פרעה. וכך ניתן לאמר שכפי שחז "ל קבעו ש"כל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב
כאילו איבד עולם מלא ", כך גם במקרה שלנו , החירות שעם ישראל זכאי לו אינו אלא שיעבוד ליצרים
ולכוחנות אם הוא מושג ע"י אלימות . משה איננו מצווה לפעול לשחרר את עם ישראל מכל רסן – צריך
לדייק כשמצטטים את הסיסמה "שלח את עמי ," שאינו מופיע כך אף לא פעם אחת , אלא "שלח את
עמי ויעבדוני " – לעבודת בורא כל הנשמות כולן .